ראש הממשלה
ראש הממשלה מדבר אלינו בוקר וערב. אין זה עניין של מה בכך, כי אנחנו מתקשים לארגן את עצמנו להקשיב ביחד. או אפילו לחזק את האחדות, להביע תודה, ולשפוך ליבנו בפני השלטון שבידו. דבריו מעלים גם תמיהה, משום שמרבית המאזינים לא מבינים אותו. פרט זה כשלעצמו מעלה בנו פיקחות מעשית, במידה מה חנופה מאולצת, כמעשה של כמיהה לשלווה, כמה נחוצה לנו. זוהי דרכנו להבין את הדברים כשהם חסרי הבנה, ואם קולו של ראש הממשלה מעלה געגועים - למרות שאין בנו כלל געגועים - אנחנו כמהים לביטחון, כנגד אויבינו, לשלווה שאולי ראש הממשלה יתן לנו. ואולי כאן טמון הספק: טמונה בנו היכולת לספוג נאומים, ובדבריו של ראש הממשלה, לא מצאנו את היכולת לספוג את המילים הנוֹצָרִים בתוכו, וקולו בטלוויזיה לא משמח אותנו.
דמותנו השחוחה למודת הסבל, כשבכל יום נופל עלינו,פגז, אסון אחר אסון, בעולם של שקרים והסחת הדעת, מחפשים את השלווה בשגרת היום. למרות מאמציו, אנחנו באמת לא נוטים לקבל את דבריו. קל מדי - אומרים - לשחק תפקיד המושיע שהוא מתמודד עם אנשים כמונו הרגילים לסבול, מכירים היטב את המוות, מבלי להעמיד פנים שראש הממשלה יציל אותנו מגורלינו. ורק מכוח הציפייה, עמדתינו נטולת העמדת-פנים, מאלצת אותנו, בתעוזה ואומץ, לחיות את חיינו מעבר לרצון לעודד להאזין לו. אבל בכל זאת, זה נכון שבזמנים של אסון, קוברים את יקירנו, נלחמים באויבינו, אלו הם הרגעים שאנו מקשיבים בתשומת לב רבה ביותר, שגורם לנו להיות יותר רגועים , נאספים להתמודד מול אויב, ויחד שותים ממעיין התקווה לפני המאבק שבפתח . אז איך זה, שלפעמים, כעס אלים, אכזר, פורץ מאיתנו החוצה אל תוך הדממה, כמו החלטות בשיממון של עולם עויין ואכזר.?